בפינת המובן מאליו:
אם עשרות פורעים היו מנסים למנוע דיון משפטי בבית המשפט העליון, וחוסמים שופטים מהגעתם לקיום תפקידם, הם היו מסולקים כולם באגרסיביות ובאלימות (מוצדקת) - ונעצרים לפרקי זמן ארוכים בשל מסוכנותם.

אם פורע אלים היה מכה את דפנה ברק ארז בדרכה לדיון פוליטי בבית המשפט הוא היה, ללא כל ספק, עצור עד תום ההליכים ומסיים במינימום עם שלוש שנים בכלא.

פרלמנט שמכבד את עצמו, אפילו קצת, מכנס עוד מחר דיון חירום בוועדה יעודית. פרלמנט עזה מקיים שימוע של כל הקצינים והפרקליטים שקשורים לדריסת הדמוקרטיה ושלטון החוק ואיפשור אנרכיה ברחובות מטעמים פוליטיים.

כמובן, הפרלמנט צריך גם לדרוש מהשר רלוונטי (השר לבטחון לאומי) להחליף ולמנוע קידום של קצינים שלא מסוגלים להבטיח לאזרח חופש תנועה בגלל קומץ פורעים אלימים.

יש משהו שבעיניי חשוב להדגיש:
אין הרבה טעם לדבר יותר מדי על הצביעות של האחוסלים ועוזריהם.
אלו שמלרלרים כבר שנתיים על "ד-מו-קר-טיה", בזמן שהם פועלים באלימות נגד נבחרי ציבור כדי למנוע את התפקוד הכי בסיסי של הדמוקרטיה.

אלו שהסבירו לנו בפנים חמורות סבר שאנחנו לקראת קץ הדמוקרטיה ושאם הימין יפסיד הוא יעשה את הקפיטול - וכיום עושים את הקפיטול בכנסת (רק בלי טיפוסים מצחיקים עם תחפושות ובלי יש כוחות אכיפה)

זה כבר מזמן לא הסיפור.

כולם כבר מבינים שאין מצידם שום קרב על דמוקרטיה.
אין להם גם שום ערך שעומד בפני עצמו (חוץ משנאה עמוקה לרעיון של מדינה יהודית מצד חלק ניכר מהמובילים האידיאולוגיים של המחאה).

אין בנאדם, מטומטם ורפה שכל ככל שיהא, שטרם הבין את האירוע. יש פה מיעוט אלים ובריוני שלא אכפת לו שום דבר חוץ מכוח ושליטה.

ויש פה נקודה חשובה.
זה אפילו קיצוני יותר מזה.

מכיוון שמבחינה אידיאולוגית השמאל (ובטח השמאל הרדיקלי שכבר שנים נהנה מדומיננטיות יתר מול השמאל הציוני) הוא מיעוט שנכחד והולך,
אז ממש כמו שנאה תהומית, מחנאות אוטומטית, טמטום טהור, איומי סרבנות, כפייה בינלאומית מטעם האג או ממשלים עוינים, שביתות הפראיות במשק, איומים על פגיעה בכלכלת ישראל והוצאת נכסים, חסימת הכבישים וכמובן העברת הסמכויות מהדרג הנבחר לדרג הפקידותי-משפטי ולבגץ -
גם המלחמה הישירה נגד הדמוקרטיה (היום תוך חסימת הפרלמנט הישראלי) היא לא באג אלא פיצ'ר.

המטרה העיקרית של השמאל הישראלי היא להלחם בדמוקרטיה.
האויב הגדול ביותר של השמאל הוא הקלפי.
כל השיטות פעולה שלו נגזרות ממטרת העל הזו.

וכשמבינים את מטרת העל, לנטרל את הרוב בויכוח הציבורי,
הכל פתאום נהיה ברור מובן וטבעי.

למה יש פה עידוד בלתי-פוסק של שנאה תהומית תוך הבלטה אישית של דמונים כמפחידים והצגת היריב הפוליטי כמפלצת חסרת אנושיות?
כי הרבה יותר קשה להסכים עם מישהו כשמסבירים אתה שונא אותו.

למה כל דיון הופך לביביזם ולביבי-לאביבי? למה מפת המחשבות לגבי כל נושא מתחלקת תוך רגע למחנאות אוטומטית? למה אין אפילו טיפה של מורכבות? למה הכל מקבל גוונים של היסטריה וקץ הדמוקרטיה והלכה המדינה? למה יש נרמול של טמטום תוך דחיקת גליקמנים גנצים ורפי שכל אחרים לקדמת הציבוריות הישראלית?
כי כהשכל מטומטם היסורי ומחנאי, הרבה יותר קשה לממש נושאים שבקונצנזוס ומהצד השני הרבה יותר קל להשאיר פטריוטים וציונים במחנה שכבר שנה וחצי מקדם כניעה בכל החזיתות.

למה שוב ושוב אנחנו שומעים איומי סרבנות, שביתות פראיות במשק ובאקדמיה, נסיונות שקריים (במכוון) לשכנע את העולם שישראל הופכת ללא-דמוקרטית, קמפיינים (כושלים) לפגיעה כלכלית והוצאת כספים מישראל וכמובן חסימת צירים ראשיים ופגיעה בזכויות הכי בסיסיות לתנועה עיסוק חיים ובריאות?
כי כשהמחנה האידיאולוגי שלך מכיל 5-10 מנדטים, אז טרור כלכלי ולאומי הוא השיטה הכי יעילה בארסנל שלך.

למה יש עידוד מובהק - בעזרת עמותות, אקדמיה, נרמול משפטי ופקידותי, עידוד תקשורתי - ללחץ וכפייה בינלאומית מטעם האג, האו"ם, הסטייט דיפרטמנט וביידן או ממשלים עוינים בעולם?
כי כשאין לך רוב בציבור הישראלי, איו יותר טבעי מלהעביר את קבלת ההחלטות לאנטישמים, גורמים אנטי ישראליים ואליטות פרוגרסיביות שאצלם העמדה שלך נהנית מרוב ברור.

וכמובן, למה יש מגמה מתמשכת להעביר את כל סמכויות הפרלמנט והדרג הנבחר לפקידים לא נבחרים?
הו, כמה פשוט ומתבקש. כי אם לנבחרי הציבור אין רצון או אינטרס להגשים את האידיאולוגיה הפוסט ציונית שלך, כי הם לא ייבחרו שוב לכנסת, המסלול האולטימטיבי שלך הוא להעביר אותו למיעוט של אליטות, עם מערך תמריצים אחר וקבוצת ייחוס שונה לחלוטין, כדי שתפעל בבריונות ומתחת לרדאר לקבוע מדיניות כנגד עמדת הציבור הישראלי.

ובקיצור, מאוטנר צדק, אם כי כתיבתו דלה ומצומצמת ביחס להיקף התופעה .
המלחמה של השמאל בדמוקרטיה, על כל נגזרותיה -
היא לא באג אלא וואחד פיצ'ר.

כידוע לעוקבים הוותיקים כאן, גרינצייג הוא עיתונאי מצוין, לטעמי.
חכם, חד, ביקורתי, מעמיק, משתדל מאד לשלוט בפרטים. עיתונאי חריג מאד בנוף - בטח בזה של דוברי המשפט המצויים שבעיקר מעבירים מסרים ממיארה ושות'.

אבל הקטע המלגלג הזה על הפלאפון של מפקד תחנת חדרה שהמערכת מתנפלת עליו על כל מה שיש - הוא לא הגון. ובעיקר, לא משקף את הקונטקסט המלא של הסיפור בכל כך הרבה דרכים והיבטים.

כי אי אפשר לדבר על סגן ניצב עמית פולק -
בלי לדבר על הפוליטיזציה של מערכת המשפט שיצרה לנו שתי מערכות חוק שונות לגמרי - לפי השיוך הפוליטי.

מאיפה נתחיל?
ובכן, קודם כל, אם כבר מדברים על העדר חכמה – במקרה שלפנינו היה צריך שניים לטנגו. אפילו שלושה.

כי גרינצייג מציג שרשרת אירועים במסגרתה מח"ש פועלת במהירות שיא וכך "מיד לאחר מכן היא מקבלת עיכוב ביצוע" אבל התמונה הרבה יותר מורכבת מזה.

למעשה, העובדה שפולק קיבל חזרה את הפלאפון שלו נובעת קודם כל מרשלנות מביכה של הפרקליטות ושל מצ"ח שלא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע מיד עם ההחלטה. כן, אנשי מקצוע ברמה הנמוכה ביותר.
עד כדי כך רשלנים שסולברג ברעת"ח (רשות ערעור תפיסת חפץ, אם הייתם במתח) מבקר את התנהלותם - ומוסיף עוד עקיצה לשופט המחוזי שלשיטתו שגה גם הוא.

במלים אחרות, יש סיבה שפולק קיבל את הפלאפון - רכושו הפרטי, יש לזכור - מלכתחילה: רשלנות הפרקליטות.

אבל זה עוד הרבה יותר רחב מזה.
כי לכל הסאגה של פולק, ולשורת החקירות שלו - שכוללת שורה רחבה של נסיונות ובדיקות שקשה שלא להגדירם כרשת דיג - יש נקודת התחלה ברורה.
כן, פולק סומן כאויב של קפלן.

חטאו היה, איך לא, האשמה בהתייחסות אגרסיבית מדי למחאה.

זה די מדהים כשחושבים על זה. מחאה שכמעט שנתיים, ובחלק ניכר מהתקופה מדי יום, חוסמת צירים ראשיים, תוקפת ומטרידה נבחרי ציבור ועושה בערך כל מה שהיא רוצה בלי שנוגעים בה - הופכת את עצמה לקורבן של אגרסיביות משטרתית.

והנה התמונה בה הצטלם פולק עם בן גביר והאיום המפורש של הפוליטיקאי בעל המיקרופון יוסי מזרחי בשם גורם עלום - "זה עוד יעלה לו ביוקר".

רק תסתכלו על הכותרת.
ככה נראה ראש של סוס בישראל של ימינו בה נוהג שלטון המשפטנים.

אבל זה לא נגמר.
כי הרי תפיסת הפלאפון בישראל 2025 היא הרבה יותר מרק רשת דיג.
כידוע, תכני פלאפון שמכילים חומרים שיכולים להביך נבחרי ציבור ימניים כאלו ואחרים - מוצאים את דרכם במהרה אל ספיישלים מיוחדים שמשקיעים מאמצים אדירים בעריכה מגחיכה והבלטת נקודות מסוימות -
כדי להלעיג את החבר'ה הרעים.

עזבו שניה היבטים פליליים,
האם אתם הייתם מוכנים שתכני הפלאפון שלכם - אישיים, מקצועיים, אינטימיים, חשאיים ומה לא - יהיו במרחק פוטנציאלי של 10 שניות מאנשי תקשורת שרוצים מאד לקבור אתכם ציבורית?
גם ל"ו הצדיקים שבדורנו היו נחרדים מתרחיש כזה.

וגם כאן, אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר - מערכת שלא רק שמסרבת לחקור הדלפות ושימוש לרעה במידע רגיש של נחקרים אלא שבמקרים רבים בכירי המערכת הם אלו שעומדים מאחורי ההדלפות העברייניות.

גם בהיבט הזה,
פולק לא פועל בחלל ריק.

ובעוד היבט - מעבר לשאיפות הפוליטיות הברורות, יש גם שאלות רבות נוספות של מנהל תקין, כשלים במח"ש וניגודי ענינים.

בין היתר, מה בדיוק הקשר בין קרן בר מנחם לחלק מפעילי המחאה?
צריך לשים לב. בעוד שצד אחד נמדד, נחקר, נבדק ונשפט על כל צעד ושעל - הצד השני אפילו לא רואה את עצמו מחויב לספק גילויים על קשרים וניגודי עניינים.

אין כרגע מספיק נתונים כדי להכריע ביחס לעוצמת הקשר הנטען (שלפי הכתבה גם היה רלוונטי כחלק מחקירות פולק) - אבל כשצד אחד לא מחויב אפילו בשקיפות וגילוי מינימליים, זה נותן לנו קונטקסט על מהם "כללי המשחק" ואיך הם נאכפים.

וזה אולי העיקר: הבחירה את מי מתי ואיך לחקור, היא הכל.
הכוח להחליט את מי חוקרים, ומתי, באלו אמצעים ובאיזה לחץ ובאלו מחירים כדאי לנסות להשיג עדי מדינה - הוא מה שהופך 'חשד', 'כשל' או 'שגגה' לפרשה פלילית חמורה.

כולנו מבינים מה היה קורה אם היינו תופסים פלאפונים של דמויות כמו עמית, מיארה, ברק ארז או איסמן. האם היינו מגלים פרטים מעניינים על ישיבות כאלו ואחרות של ועדות לתכנון ובניה? על תיאומים ביחס לתיקים או ועדות? על הדלפות פליליות לתקשורת? סתם מידע מביך שאצל תובע אקטיביסטי מספיק היה ניתן למסגר כהפרת אמונים?
התשובה ברורה לכולנו.

בנקודת הזמן הזו, באופן הרסני מאין כמוהו, ברור לכולנו שהצעדים הדרקוניים ינקטו תמיד כלפי צד אחד בלבד - וכמעט ללא קשר לעוצמת החשדות או לחומרת העברות. לא, חא. עוצמת החקירה היא כמעט באופן גורף פונקציה פוליטית-ציבורית של 'מחנאות משפטית'.

ובקיצור, עמית פולק ו/או אשתו נהגו בגמלוניות בחשש שלהם שהתכנים הפרטיים שלהם יהפכו לנחלת הכלל. זה נכון.
אבל הלגלוג של גרינצייג מתעלם מהקונטקסט הרחב, למרות שככתב משפטי בקי הוא ודאי מכיר אותו היטב.

הוא מתעלם מהטריגר של הפיכת פולק לאויב קפלן,
מתעלם מניגודי הענינים במחש,
מהתהליך הממושך של הפיכת מחש לגוף פוליטי חסר כל יושרה,
מהפרקטיקה הנוהגת של הדלפת מידע אישי,
מהמדיניות השיטתית של מיארה שלא לחקור את העבירות החמורות הללו (ולפי הטענות גם להדליף בעצמה),
ובעיקר מהסלקטיביות בשאלה את הפלאפון של מי יתפסו.

אז נכון, תמיד אפשר להיות יותר ענייני מחושב ושקול. כך גם ראוי. בעיקר אם אתה קצין משטרה. אבל קל לשפוט מהטריבונה, ומנגד קשה מאד להבין באמת איך זה מרגיש כשמערכת רבת כוח ונטולת בלמים מנסה לחסל אותך.

כשהמערכת עקומה, רשלנית ורקובה מהיסוד,
וכשהאכיפה הבררנית כמעט לא מנסה להסתיר את עצמה -
לא רציני להתמקד בפעולה טיפשית של מי שסומן כמטרה על ידי המערכת.

ואם כבר זריקת פלאפונים לבריכה, הנה הנחקר מומי משולם מסביר - לאחר שעומת עם כך ששורה של פלאפונים של הדס קליין נגנבו, נשברו וכמה מהם נזרקו לבריכה, לטענתה על ידי פאקר (!!) - למה הוא מאמין לכל מילה שלה.

במלים אחרות: יש כאלו שהפלאפונים שלהם נופלים למים וזוכים לביזוי ציבורי - ויש כאלה שמקבלים ראיונות מעריצים בפריים טיים.

הכל שאלה של פוזיציה.

(אגב, לפי החקירות, אצל קליין המכלול של הנסיון להסתיר אפילו חמור יותר כי משום מה אחרי שהפלאפונים שלה נהרסו ונזרקו לבריכה -
היא גם לא העבירה את המידע המגובה של הווטסאפ לטלפון החדש.
יותר מזה, היא גם הקפידה לא להגיע עם פלאפון לחקירות)

ושוב, ההרחבה פה מיותרת למדי.
שרשורים מפורטים על אכיפה בררנית עם סימוכים והדגמות ותמונות היו רלוונטיים, אולי, בתחילת דרכי ברשתות אי אז בשנים.
אבל כעת?
הכל כבר נעשה מהמקפצה.
המערכת מושחתת כמעט באופן הצהרתי.
בלי להסתיר. בלי למצמץ. בלי לעשות כאילו.

הנה, טרי מהתנור, קחו לדוגמה את אילה פרוקצ'יה - עמוק בלב האליטה המשפטית - שלא מתביישת לשדל המוני אנשים למרי אזרחי.

במדינה נורמאלית, היא כבר הייתה מאחורי סורג ובריח. למעשה, מבחינת החשש מאמירותיה, עצם המעמד המשפטי שלה הופך את קריאותיה למרי אזרחי לבעלות משקל נכבד במיוחד - ואת הפרות החוק שהיא תגרור לענין ודאי.

אבל בישראל 2025,
השופטת בדימוס ששלחה נערות בנות 14 לכלא בשל הפרת הסדר הציבורי, ומכיוון ששלטון החוק מעל הכל -
לא חוששת מכלום.

אז נכון, אחרי הכל,
פרוקצי'ה עבריינית מוצהרת שדורסת את עצם שלטון החוק.
אבל היי, למה שלפרקליטות שלנו יהיה אכפת?
היא הרי במחנה הנכון.

תזכורת, סתם כדי לשמור על השפיות:
המערכה בעזה היא אירוע סהרורי וחסר כל הסבר רציונאלי.

בפועל, על אף שהאימפריה הגדולה בעולם עומדת מאחורינו במאתיים אחוז, אנחנו עדיין מנהלים מערכה סטנדרטית ופושרת למדי - בטח לא 'שערי הגיהנום' או משהו שמתקרב לזה.
אז נכון, היו צעדים סבירים (כמו פגיעה בדרג המדיני) שכל נהג מונית ממוצע היה מבצע אותם בערך 5 שעות אחרי הטבח. והייתה גם התחלה מסוימת של העברת נאצים לארצות אחרות.
ועדיין, אין השמדת מאגרי מזון ודלק לאויב, אין פינוי נחרץ באש (בית לאהיה כבר על 4-5 הודעות פינוי), ובטח שאין מערכה כוללת שנועדה להשמיד את האויב.

והכל למה?
בגלל טירוף דת החטופים.

זו לא פרשנות רדיקלית, קונספירציה או חשדות.
המטרה הכמעט מוצהרת של כל מה שאנחנו עושים היא להגיע להסכם נוסף עם הנאצים בצד השני.
הסכם שבו תמורת שחרור מספר בודד של אזרחים ישראליים יהיו עוד אלף רוצחים ונאצים בחוץ ועוד צינור חמצן נוסף, ועוד דלק וציוד וכמה חודשים טובים של מאגרים, ועוד הזדמנויות להיערך ולמלכד את הרצועה ועוד סיכון שבינתיים יקרה משהו (כאן או אצל ממשל טראמפ) שיעכב את הכל.

יכול להיות שדת החטופים כל כך חזקה ודומיננטית ש'אין ברירה' אלא להמשיך להימרח כך במשך חודשים וכנראה שנים.
אני חושב שלא, אבל זו כנראה עמדה לגיטימית.

אבל את המציאות הפשוטה כדאי לזכור -
יש לנו הזדמנות היסטורית של פעם בחיים של מדינה ואנחנו לא באמת מנצלים אותה.